בל"ג בעומר של שנת 1952, לפני 65 שנה, בטקס חגיגי שנערך ב"בנייני האומה" בירושלים, קיבלו 63 תלמידים - הרבה גברים ומעט נשים - את תעודות סיום הלימודים ותואר דוקטור לרפואה. הם היו בוגרי המחזור הראשון של הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, היחידה שפעלה בישראל הצעירה, הצנועה ודלת-האמצעים של אותם הימים. הפקולטה היתה המקום היחיד שבו ניתן היה ללמוד את המקצוע ברמה אקדמית מלאה, ולא רק כלימודי פרה-רפואה ב"הדסה". "בית המדרש העליון לחקר הרפואה בישראל", כך כינו אז את הפקולטה החדשה.

למעשה, איש מאותה חבורת ראשונים לא החל את לימודיו בירושלים. הם עשו זאת עוד בחו"ל: סיימו לפחות חמש שנות לימוד (פרה-קליניות) ורק השלימו בירושלים את השנתיים האחרונות בלימודי הרפואה שלהם. בשבוע שעבר הלך לעולמו, בגיל 91, אחד מבוגרי אותו מחזור - ד"ר אליהו יובל.

פרופ' אירנה (אירקה) מוניס-חס (צילום: פרטי)

פרופ' אירנה (אירקה) מוניס-חס (צילום: פרטי)

בין 63 בוגרי המחזור ההיסטורי היתה גם אירנה (אירקה) מוניס-חס, לימים פרופסור ומומחית מובילה ברפואת הרדמה בבית החולים "רמב"ם" בחיפה ונשיאת איגוד המרדימים בישראל (האשה היחידה שכיהנה בתפקיד זה עד ימינו).

בן-גוריון העניק את התעודה

פרופ' מוניס-חס היא כיום בת 91 וחצי – פעילה ללא ליאות, צלולה, מתנסחת בלשון חדה ובעלת זיכרון מופלא לפרטים - "גם בגלל הברידג'", היא נוהגת לומר. היא הספיקה גם לכתוב שני ספרי זיכרונות. אחד מהם "רציתי לחיות: יומנה של אירקה", ראה אור בשנת 2000 ומבוסס על יומן שכתבה בהיחבא בעצם ימי השואה. "מסמך מאוד מעניין ונוגע ללב", כתב עליו פרופ' שבח וייס, שהיה יו"ר הכנסת ושגריר ישראל בפולין. הסופר א.ב. יהושע הוסיף: "אין זה שכיח למצוא יומן אשר נכתב על-ידי נערה בעצם ימי השואה, בתקופה קצרה יחסית. יומן שבו אנו קוראים אמת אינדיווידואלית שנכתבה בשעת שיא המצוקה. אמת ללא פרספקטיבה, ללא תקווה לעתיד, ללא עיבוד של הימים 'שלאחר', ללא ידיעה אפילו שמישהו יקרא בכלל את היומן. יומן - נוסח אנה פרנק".

"בטקס החגיגי ההוא בבנייני האומה", סיפרה השבוע פרופ' מוניס-חס ל"דוקטורס אונלי", "התכבד לא אחר מראש הממשלה דוד בן-גוריון להעניק לכולנו את הדיפלומות. הטקס היה מרגש מאוד והתרחש על הרחבה – ממש במדרגות בבנייני האומה שהיה עדיין בתהליך בנייה".

האירוע חקוק היטב בזיכרונה. "אני רוצה לראות פה גם יותר רופאים מקרב אלו שעלו לישראל מרוסיה", נזכרת פרופסור מוניס-חס בדבריו של בן-גוריון, ומסבירה: "הוא אמר זאת משום שהייתה בינינו קבוצה די גדולה של עולים מבולגריה וכן ילדי ה'אליטות' הארץ-ישראליות של אותם הימים, שנסעו ללמוד רפואה בשוויץ, צרפת ואמסטרדם, ולאחר מלחמת השחרור שבו לארץ".

הקונגרס הציוני ב"בנייני האומה" לאחר השלמתם, בשנת 1960 (מקור: ויקיפדיה)

הקונגרס הציוני ב"בנייני האומה" לאחר השלמתם, בשנת 1960 (מקור: ויקיפדיה)

"בן גוריון אמר לנו: 'אני רוצה לראות פה גם יותר רופאים מקרב אלו שעלו לישראל מרוסיה'"

שנתיים קודם לכן נערך בגן העיר טקס פתיחת הפקולטה, "סמוך לאכסניה הארעית של המוסד החדש", הדגיש אז בדיווחו העיתון "דבר". העיתון ציין כי הפקולטה נפתחה "בקרבת שטח ההפקר בירושלים, כשרק 200 מטר מפרידים בינה לבין עמדות הלגיון הערבי (הירדני)". בטקס השתתפו בן-גוריון ועמו שרי הממשלה, חברי כנסת, שגרירי מדינות זרות ובראשם שגריר ארה"ב, ראשי המדע והרפואה ותלמידי הרפואה שהיו עדיין לבושים במדי צה"ל. "תזמורת המשטרה הנעימה נגינות. הוקראה ברכת הנשיא ד"ר חיים ויצמן", נכתב ב"דבר".

בן גוריון אמר בטקס: "נעמוד בפני הקשיים הגדולים ביותר שעוד נכונו לנו – בכוח התנופה החלוצית ובכוח המדע והרפואה. המשימות הגדולות ההיסטוריות הניצבות לפני מוסדות המדע והרפואה הן יישוב השממות, קיבוץ גלויות והקמת דור בריא וחזק בגופו וברוחו".

"אמרתי לפולנים שלמדתי ספרות"

"עליתי לארץ מפולין", סיפרה השבוע פרופסור מוניס-חס, "לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הספקתי ללמוד חמש שנות רפואה בלודז'. הלימודים היו בחינם. ידעתי, שאם אסיים את לימודי הרפואה בפולין לא יתנו לי לצאת. ברכבת משא הגעתי עם אמי לגבול עם צ'כיה. אבא, שהיה רוקח, נספה בשואה, כמו גם אחותי. שוטרי הגבול הפולנים שאלו מהו מקצועה של אמי. היא ענתה: "רוקחת". שוטר אחד העיף בה מבט ואמר בזלזול: 'אה, סתם זקנה בת 50', ואיפשר לה לעבור לצד השני. כשנשאלתי מה למדתי, עניתי להם 'ספרות פולנית, אבל לא עשיתי בחינות'. השוטר העיר: 'אנחנו לא צריכים מטומטמים' - ולאחר שוויתרתי רשמית על האזרחות הפולנית, חציתי גם אני את הגבול".

"במאי 1950 הגענו לארץ. התגוררנו במחנה העולים 'שער העלייה' בכניסה לחיפה. התנאים היו ממש פרימיטיביים. פגשתי שם במקרה מכר שלי, שלמד איתי באותה כיתה בלודז'. הוא סיפר כי התקבל ללימודי הרפואה בירושלים, אבל אמר כי ההרשמה הסתיימה כבר. החלטתי בכל זאת, מבלי לדעת אלא עברית בסיסית מאוד, לנסוע לירושלים ולנסות בכל זאת להתקבל.

"המשנה לדיקן, פרופסור משה פריבס, שהיה ממייסדי בית הספר לרפואה, היה יליד וארשה. הוא בא ממשפחה מיוחסת שהיוותה השראה לסיפור 'משפחת מושקאט' שכתב הסופר יצחק בשביס-זינגר. הוא ראיין אותי ומיד הודיע שהתקבלתי", סיפרה.

פרופ' מוניס-חס זוכרת את מוריה בפקולטה: "היה כמובן פרופסור ישעיהו לייבוביץ – רופא, מורה, ביולוג, כימאי, משפטן ובעצם מה לא. הוא חשב עצמו ממש לרמב"ם. לא אהבתי במיוחד את ההרצאות שלו, משום שעל כל נושא וסוגיה שלימד היה לו גם מה לומר בסוף, שהיה ההיפך ממה שבעצמו לימד. והיה גם פרופסור גדעון מר, אביו של שחקן ובמאי התיאטרון ג'וליאנו מר-חמיס, שנרצח בג'נין ב-2011. פרופ' מר לימד על מחלות זיהומיות. הוא היה בעל שם עולמי כחוקר מלריה. היתה לו דמות של יהודי רוסי שנראתה לי כאילו יצא מתוך סיפור של דוסטוייבסקי. ואיך אפשר לשכוח את פרופסור ברנרד צונדק, שהיה ראש המחלקה לגינקולוגיה ב"הדסה", שפיתח את ערכת הבדיקה להריון בשם צונדק-אשהיים".

מתחם המרכז הרפואי "רמב"ם" (צילום: "רמב"ם")

מתחם המרכז הרפואי "רמב"ם" (צילום: "רמב"ם")

"אחד ההישגים האישיים שאני גאה בהם במיוחד היה כשהצלחתי להביא ל'רמב"ם' את תא הלחץ הראשון. הוא ניתן לי ממש כמתנה אישית"

"הרצאות שמענו במגרש הרוסים בירושלים או בהדסה (הישנה). הנסיעה מחיפה לירושלים הייתה בעיקר ברכבת – ונמשכה כמעט חצי יום. חלק מהמורים דיברו איתי גרמנית. הבחינות היו בכל זאת בעברית. עברית בסיסית מאד ידעתי עוד מהבית. אמנם דיברנו רק פולנית, אבל אבא הביא לי מעיר אחרת מורה לעברית כדי שילמד אותי. זה היה עוד בילדות, לפני המלחמה".

מצוידת בדיפלומה ובתואר ד"ר לרפואה, נשלחה מוניס-חס "ממש מיד לאחר הטקס" לשמש כרופאה של מעברת ראש פינה. "לא היה לי שמץ של ניסיון, במיוחד ברפואת נשים. עד שהגעתי לשם, היה במקום אח, יליד רומניה, ש'קיבל את הלידות' שנעשו במעברה".

היה קשה לשכנע ללדת בבי"ח

תמונת המצב הרפואית היתה שונה מאוד בימים ההם: "ד"ר אוחובסקי היה אחראי על כל נושאי הרפואה בראש פינה והסביבה, גם בקיבוצים, והוא היה מגיע למרפאה הדלה שלי רכוב על סוס. הנשים במעברה, רובן עולות מתימן ומכורדיסטן, סירבו ללדת בבית חולים. הייתי צריכה להשקיע מאמץ לא קטן כדי לנסות לשכנע אותן ללדת בבית החולים הקרוב ביותר - בית החולים הסקוטי בטבריה, לרוב ללא הצלחה. רק כאשר הוחלט בכנסת כי הביטוח הלאומי יעניק גמלה למי שתלד בבית חולים - מאמצי השכנוע החלו לשאת פרי."

בשנת 1954, ביחד עם בעלה, המהנדס ד"ר יהושע חס, יליד בת גלים שבחיפה, נסעה פרופ' מוניס-חס לבוסטון. "אלו היו הימים של המקארתיזם בארה"ב, מצוד אחר כל מי שנחשד כאוהד 'האדומים', הקומוניסטים. כיוון שנולדתי בפולין תיחקרו אותי היטב לפני שקיבלתי אשרת כניסה לארה"ב. הקונסול האמריקני בחיפה שאל אותי שאלה אחת: מי יותר גרועים – גרמנים או רוסים. כשעניתי ללא היסוס - 'הרוסים', הוא השתכנע להעניק את הוויזה. בזמן שבעלי עבד שם במפעל, אני עבדתי כרופאה בבית החולים הידוע לנשים בבוסטון".

"ב-1957 חזרנו לארץ, והגעתי ל"רמב"ם". רציתי לעסוק ברפואת נשים, אבל היתה שיחה לא מאוד נעימה עם אחד הבכירים בבית החולים. הוא ניסה להתבדח שבשבילו 'נשים זה רק במיטה', וכאשר הרמתי גבה הוא הוסיף מיד, 'כמובן כשהן חולות'. אז פניתי להתמחות בהרדמה".

לדבריה, אחד ההישגים האישיים שהיא גאה בהם במיוחד היה "כשהצלחתי להביא ל'רמב"ם' את תא הלחץ הראשון. הוא ניתן לי ממש כמתנה אישית על-ידי המיליונר היהודי דיויד רוס, מהתורמים היותר בולטים לטכניון".

על משפחתה של פרופ' מוניס-חס אפשר באמת לומר כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ: בתה, פרופ' עידית מטות, היא מנהלת מערך ההרדמה, כאב וטיפול נמרץ במרכז הרפואי "תל-אביב-איכילוב".