דעות

וידויה של פנימאית: "הרבה מהרפואה שאנחנו עושים היא חסרת תוחלת"

"כל כשלי המערכת מתנקזים אל המחלקה הפנימית. אנו היחידים שלא יכולים לברור את המטופלים, לקבוע שעות קבלה ולתאם תורים. הם מתדפקים על דלתותינו ואנחנו מקבלים אותם כיוון שהם חולים מדי מכדי ללכת הביתה"

אשפוז במסדרון מחלקה פנימית בבית חולים ציבורי בישראל

אני אוהבת את העבודה שלי, למרות כל הקשייים - המטופלים הקשים והרבים, התנאים הפיזיים הבלתי אפשריים, שעות העבודה הארוכות וחוסר האונים מול מחלות חשוכות מרפא. כששואלים אותי איזו רופאה אני, ואני עונה "פנימאית", לא נדיר שאקבל תשובות כגון "משתתפת בצערך", "איך את עושה את זה?", "מזל שיש אנשים כמוך שמוכנים לעבוד שם", ובעיקר מבטי "מה בחורה נחמדה כמוך עושה במקום כזה?".

אני יכולה לדבר שעות על כמה שאני אוהבת את העבודה שלי, על האתגר האינטלקטואלי שבה, על איך אנחנו רואים את המטופל כמכלול, לא מסתכלים דרך הכוונת של איבר מסוים, איך החתירה לאבחנה היא עבודה בלשית מרתקת. אני יכולה לספר על הקשר המשמעותי שלנו עם מטופלים ומשפחות בשעותיהם הקשות ביותר ועל היכולת שלנו לתמוך בהתמודדות עם המשבר הקשה שניחת עליהם. על הסיפורים האנושיים והמשפחתיים האינטימיים, ועל איך טיפול בקשישים הוא הזדמנות לפגוש אנשים שהם פיסות היסטוריה מהלכות עם סיפורים מאלפים.

לצערי, העבודה שלי עולה לכותרות כי אנחנו בקריסה, כי כל המערכת הרפואית בקריסה והנקודה החלשה ביותר שאליה היא מתנקזת היא הזקנה במסדרון בפנימית והמיון שעולה על גדותיו.

ליבת יום העבודה במחלקה הפנימית היא הביקור הגדול, הזמן שמוקדש לשיחה ולבדיקה של המטופל, למעבר מדוקדק על ההיסטוריה הרפואית, על תוצאות המעבדה וההדמיה וההחלטות על המשך הטיפול. זה חשבון פשוט - יותר מטופלים על אותו מספר רופאים משמע פחות זמן להתעמקות בכל חולה.

העובדה שתוחלת החיים בארץ עולה משמעה שאנשים אוספים במהלך חייהם יותר מחלות וחיים איתן לאורך זמן, הבעיות שלהם מורכבות יותר. התיק הרפואי הממוחשב מאפשר לקבל מידע רב יותר על המטופלים שלנו ומצופה מאיתנו לעשות זאת – עניין שגוזל זמן רב, זמן שאחרת היה מוקדש לשיחה עם המטופל. החלק האהוב עלי בעבודתי הוא השיחות עם המטופלים. זה עושה את כל ההבדל כשאתה יודע שהמטופלת עם דלקת הריאות מחדר 8 היא גננת בפנסיה ושהמטופל עם הכאבים בחזה הוא אב שכול. לצערי, בעומס העבודה המקום היחידי שאפשר לקצץ בו הוא בדיוק הזמן הזה, הזמן שמוקדש להכרת המטופל מעבר למספרים ולמדדים הרפואיים היבשים והזמן שמוקדש על מנת להסביר, להרגיע, לענות על שאלות ולייעץ.

העומס עלינו גדול בגלל שלחלק גדול מהמטופלים אנחנו לא יכולים לעזור: חלקם נשארים במחלקה ימים ארוכים כיוון שהמשפחה אינה משגת לשלוח אותם לבית אבות, אחרים ממתינים שבועות למקום במחלקת שיקום או למיטה פנויה במחלקה לטיפול ממושך, מחלקות שנמצאות במחסור תמידי של מיטות. חלק מהמטופלים בכלל לא היו צריכים להגיע אלינו, מצבם אינו מצריך בירור באשפוז, אבל גם רפואת הקהילה קורסת ורופאי המשפחה מפנים אלינו מטופלים בתקווה שבבית החולים יוכלו לזרז בירורים ובדיקות אשר היו צריכים להתבצע בקהילה.

החולים שאנחנו רואים קשים יותר, הטכנולוגיה מאפשרת להאריך חיים לעתים קרובות על חשבון איכותם. הרבה מהרפואה שאנחנו עושים היא חסרת תוחלת ולעתים קרובות אינה משרתת את רצונותיהם של המטופלים ושל משפחותיהם בעיקר לקראת סוף החיים. מחסור במיטות הוספיס, בפתרונות אשפוז בבית וחסמים תרבותיים ומשפטיים גורמים לכך שאנשים רבים מגיעים למחלקה פנימית רק על מנת לסיים את חייהם כיוון שהם אינם יכולים לעשות זאת בסביבתם הטבעית.

נדמה שכל הכשלים במערכת מתנקזים בסוף אל המחלקה הפנימית. אנו היחידים שלא יכולים לברור את המטופלים שלנו, לקבוע שעות קבלה ולתאם תורים. החולים מתדפקים על דלתותינו ואנחנו מקבלים אותם כיוון שהם חולים מדי מכדי ללכת הביתה.

הפנימית באופן מסורתי היא "מלכת הרפואה", הדיסציפלינה הרחבה ביותר שבה לרופאים יכולות אבחון מעולות  והמיומנות לאזן מטופלים שסובלים מבעיות רב מערכתיות. במצב הנוכחי אנו מטפלים יותר ויותר בכיבוי שריפות של כל המערכת ופחות במתן הערך המוסף שאנחנו יכולים לתת ושמגיע למטופלים שלנו. עומס העבודה הוא קשה ושוחק אבל המצב שבו אנו נאלצים לטפל בחולים במסדרון הוא בלתי נסלח. לאף אחד לא מגיע אובדן הכבוד והפרטיות שכרוך בשכיבה במסדרון, אין כל תרוץ ואין מחילה למערכת שמביאה את החלשים, הקשישים והחולים שבה למצב כזה.

אני לא עוף מוזר, כמוני יש עוד הרבה ואני מוקפת באנשים טובים שבחרו בעבודה הזו שהיא גם שליחות כי הם נהנים ממנה ואוהבים אותה. אנחנו רוצים להצליח בעבודה שלנו, אבל גם הצלחה של 90% אינה מספקת כשעוסקים בחיי אדם. סביבת העבודה שלנו מאוד לא סובלנית לטעויות, אך לצערי גורמת להם. עומס העבודה, השעות הארוכות והעבודה בסביבה צפופה מעלים את הסיכון לשחיקה ולטעויות אנוש. אנו נדרשים להיות אדיבים, שירותיים ונחמדים אבל גם הרופא הנחמד, הסבלני והאנושי ביותר מגיע  לעתים לקצה גבול ההכלה והאמפתיה שלו, בייחוד כשמנקודת המבט שלנו אנו רואים איך דרישותיו של האחד עלולות לדרוס את צרכיו של האחר שאולי חלש מדי מכדי לצעוק ולדרוש.

אני מאוד אוהבת את העבודה שלי אבל אני מוכרחה לזעוק שהמערכת בקריסה. אין פתרון קסם אחד שיוביל לתיקון מיידי שלה, לא מדובר על עוד כמה תקנים או עוד כמה מיטות, יש צורך בשינוי תפיסתי והבנה שהתהליכים המתרחשים במערכת הבריאות מאיימים עלינו לא פחות מאיראן או מחמאס, שהמצב כנראה רק ילך ויחריף וחשוב שהבריאות תתפוס מקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי שלנו.   המערכת בקריסה, היא מחזיקה מעמד כי אנשים טובים, רופאים, אחיות, צוותים פארא-רפואיים וכוחות עזר עובדים מאוד קשה להחזיק אותה. אבל גם אנחנו כבר קורסים, את המחיר כולכם משלמים.

(המאמר התפרסם לראשונה בחלקו ב"כלכליסט")

נושאים קשורים:  מחסור במיטות אשפוז,  מחסור ברופאים,  מחלקות פנימיות,  ד"ר מעיין גלבוע,  חדשות,  דעות
תגובות
 
אנונימי/ת
11.02.2019, 11:45

לא הבנתי את הכותרת.

26.02.2019, 06:55

רופאה רגישה וחכמה, אתפלל שעם השנים לא יאבדו התמימות וחוש הצדק המפותח.